בית המשפט לענייני משפחה קבע כי צוואה שנערכה על-ידי אישה קשישה מאוד, במסגרתה הועבר מלוא רכושה לנכד אחד בלבד מתוך 15 נכדים, אינה תקפה וזאת בשל פגמים מהותיים בנסיבות עריכתה.
המנוחה הלכה לעולמה בגיל 102. במהלך חייה הייתה אלמנה, אם לשתי בנות, וסבתא למשפחה רחבה הכוללת נכדים ונינים רבים. אחד מנכדיה פנה לבית המשפט בבקשה לקיים צוואה שנערכה מספר שנים לפני פטירתה, ובה נקבע כי הוא היורש היחיד של כלל נכסיה. מנגד, בתה של המנוחה ואחותו של התובע הגישו התנגדות לקיום הצוואה.
לטענת הבת, במועד עריכת הצוואה הייתה האם כבת 97, סבלה ממגבלות קשות ובהן עיוורון כמעט מלא, ירידה משמעותית בשמיעה, קושי בניידות ובעיות זיכרון. עוד נטען כי המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב, לא הבינה את משמעות המסמך עליו חתמה, והייתה נתונה להשפעה בלתי הוגנת מצד הנכד אשר היה מעורב באופן ישיר בהכנת הצוואה ובעריכתה. בנוסף נטען כי נפלו בצוואה פגמים צורניים חמורים והיא אינה משקפת את רצונה האמיתי.
הנכד, מצדו, דחה את הטענות וטען כי נעשה ניסיון להציג את סבתו כמי שאינה כשירה, בעוד שלטענתו הייתה צלולה ועצמאית כמעט עד יומה האחרון. עוד הדגיש כי הוא היה האדם הקרוב ביותר אליה במשך השנים.
עובר לדיון: השופטת דחתה את הבקשה לקיום הצוואה וקבעה כי לא ניתן לתת לה תוקף. בפסק הדין צוין כי המנוחה מעולם לא חשה צורך לערוך צוואה בעבר וכי במועד החתימה הייתה תלויה לחלוטין בנכד. עוד נקבע כי הנכד הוא זה שיזם את הקשר עם עורך הדין, ניסח את תוכן הצוואה, והביא לחתימתה על מסמך שהמנוחה לא הייתה מסוגלת לקרוא. עורך הצוואה לא היה מודע לכך שהמנוחה אינה יודעת קרוא וכתוב ולא צוינה בצוואה כל הקראה או הסבר שניתן לה. לא הוכח כי המסמך הוקרא לה או כי חתמה עליו מתוך הבנה מלאה וגמירת דעת.
המשמעות המשפטית:
כאשר מצווה אינו מסוגל לקרוא את הצוואה בעצמו, אי-הקראת המסמך ואי-ווידוא הבנתו מהווים פגם יסודי, הפוגע בעצם היכולת לראות בצוואה ביטוי לרצון חופשי ואותנטי. פגם כזה עשוי להביא לביטול הצוואה כולה.
