גביית היטלי השבחה גבוהים בעיריית תל אביב – מציאות משפטית מורכבת
מכירת דירה בתל אביב, ובפרט נכס המצוי בתחום תוכנית הרובעים, אינה פעולה קניינית גרידא אלא מהלך שמאי משפטי וכלכלי מורכב, הכרוך בהשלכות תכנוניות ובחיובים כספיים משמעותיים, ובראשם היטל השבחה.
על בעל הנכס להכיר את המסגרת החוקית החלה עליו, את אופן חישוב ההיטל, ואת ההלכות הפסוקות אשר עיצבו את גבולות החיוב ובראשן פס״ד לויתן, אשר חולל שינוי מהותי בהתמודדות עם דרישות התשלום.
מעיון מעמיק בעשרות הכרעות של שמאים מכריעים ובהחלטות ועדות הערר לתכנון ולבנייה עולה תמונה משפטית ברורה: במקרים רבים הופחתו סכומי היטל ההשבחה שהוטלו על בעלי נכסים בעת מכירת דירות בצפון תל אביב ובמרכז העיר במסגרת הליכי השגה וערעור, ולעיתים אף בשיעורים העולים על 80% מהסכומים שנדרשו מלכתחילה על ידי הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה. זאת, חרף המשך הנפקת דרישות תשלום בסכומים גבוהים, המגיעים לעיתים לעשרות ואף למאות אלפי שקלים.
מציאות זו מטילה על בעלי הנכסים נטל כלכלי ומשפטי כבד ומחדדת את החשיבות שבבחינה מקצועית, מדוקדקת וביקורתית של אופן חישוב היטל ההשבחה, לצד מיצוי מלוא הזכויות המשפטיות העומדות לנישום מכוח הדין.
סקירה זו נועדה להציג את עיקרי הסוגיה, להבהיר את משמעות פס״ד לויתן ולהצביע על האפשרויות המשפטיות העומדות בפני בעלי נכסים בהתמודדות עם דרישות היטל השבחה. יודגש כי האמור אינו מהווה ייעוץ משפטי פרטני או מקצועי, ובכל מקרה יש לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מתאים בהתאם לנסיבות הספציפיות.
הבחינה המקצועית התבססה על מדגם רחב היקף, הכולל למעלה משמונים החלטות שמאיות עקרוניות אשר פורסמו והוצגו באתר מועצת שמאי המקרקעין. מסד נתונים זה שימש תשתית אנליטית לגיבוש המסקנות ולהצבת קווי המתאר הפרשניים.
לצד האמור, תוצג התייחסות תמציתית להלכת לויתן, אשר נפסקה לאחרונה ומשקפת התפתחות משפטית משמעותית בהיקף החיוב ובהערכת היטל ההשבחה. כן יובא ניתוחו של תקדים נעה לב, שעניינו מכר דירת מגורים יחידנית במסגרת פרויקט פינוי־בינוי ברחוב דפנה ב־תל אביב-יפו. מקרה אשר מחדד שאלות יסודיות בממשק שבין שמאות מקרקעין, דיני המכר ודיני התכנון והבנייה, וממחיש את השלכותיהם המעשיות על מימוש זכויותיהם הקנייניות של בעלי נכסים.
רקע תמציתי.
מעט רקע בנושא היטלי השבחה ברובעים 3 ו-4 בתל אביב
אישור תכניות הרובעים השלישי והרביעי בתל אביב, המהוות חלק מרכזי מתהליך ההתחדשות העירונית באזור הצפון הישן והחדש של העיר, נתפס בעיני רבים כבעל פוטנציאל לשדרוג ולשינוי משמעותי בשווי הנכסים הממוקמים באותם אזורים. רובע שלוש מקיף את השטח הצפון-מערבי של העיר, הכולל בין היתר את אזור כיכר המדינה, סמטאות בוגרשוב ועד לפלג הירקון, בעוד שרובע ארבע משתרע בין רחוב אבן גבירול, שדרות שאול המלך ועד פלג הירקון ממזרח ומדרום. תכניות אלו מגדירות את אופן ההתחדשות העירונית ומציעות מתווה תכנוני מפורט ומותאם למרחב העירוני, במטרה לקדם תהליכי פיתוח ובנייה ברי קיימא.
אולם, לצד הפוטנציאל הכלכלי והעירוני שטמונות בהן, התגלתה בפרקטיקה תוצאה משפטית וכלכלית מורכבת לבעלי הנכסים באזורי הרובעים, אשר מוצאים עצמם נדרשים לשאת בנטל חיוב גבוה ומשמעותי של היטלי השבחה, שמקורם בעליית ערך המקרקעין המוחלטת בעקבות אישור התכניות. חיובים אלה, שהוטלו על ידי הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, לעיתים מגיעים לסכומים של עשרות ואף מאות אלפי שקלים, ומהווים נטל כלכלי משמעותי אשר משפיע על מוכרי הדירות באזור.
מעיון ובחינה של מאות בקשות תשלום שהוגשו בעיריית תל אביב עולה תמונה משפטית מרתקת: רבות מבקשות התשלום שהוצגו לרשות המקומית התבססו על שומות וחישובים שהסתמכו על שיטות חישוב וגישות משפטיות ושמאיות המתנגשות עם הפסיקה הנוכחית של ועדות הערר.
כתוצאה מכך, ניכרת מגמה ברורה של דחיית בקשות התשלום או הפחתתן באופן ניכר, לעיתים בשיעור של 80%–90% ואף יותר. במקרים רבים, לאחר בחינה מקצועית של שמאי מכריע, נקבע כי לא נוצרה השבחה ממשית במקרקעין, מה שהוביל להפחתת החיובים ואף לביטולם המלאים.
מגמה זו מעידה על פער משמעותי בין גישת הרשות המקומית ת”א לבין פרשנות הפסיקה וההלכה המשפטית העדכנית בנוגע לחיוב בהיטל השבחה, ומדגישה את הצורך בשקיפות ובהליך שמאי ו/או משפטי מקצועי ומעמיק, המגן על זכויותיהם של בעלי הנכסים ומאזן את האינטרסים הציבוריים והפרטיים בשוק המקרקעין.
מי קובע את קיומה של השבחה ומהו היטל השבחה ברובע 3 וברובע 4 בתל אביב?
ההיטל על השבחה מוטל בגין מימוש זכויות בנייה ומימוש שינויים תכנוניים אשר הובילו לעלייה בשווי המקרקעין, וזאת בהתאם להוראות חוק התכנון והבנייה (התשכ”ה-1965), ובפרט בהתאם לסעיף 125א לחוק, הכולל הוראות מפורשות בנוגע להיטל השבחה.
ההיטל יחול בעת מימוש הזכויות המוקנות לבעל המקרקעין, בין אם מדובר במכירת הנכס, בקבלת הקלה בתנאי הבנייה, בשימוש חורג או בכל פעולה אחרת אשר מהווה מימוש של זכויות הבנייה שניתנו לו. שיעור ההיטל הינו כמחצית מההשבחה שצמחה
כלומר, מחצית מההפרש שבין שווי הנכס לאחר המימוש לבין שוויו קודם לכן. למשל, אם בעקבות אישור תכנית הרובע עלה שווי חלקה במיליון שקלים, ההשבחה תעמוד על סכום זה, והיטל ההשבחה שיידרש יהיה 500,000 שקלים.
למעשה, עיריית תל אביב מוסמכת בין היתר להטיל ולגבות את היטל ההשבחה בשני מקרים מרכזיים:
- בעת מכירת דירה הממוקמת בתחומי רובע 3 או רובע 4.
- בעת מימוש זכויות הבנייה הנוספות שהוענקו במסגרת תכניות הרובעים.
בשנה האחרונה החלה הוועדה המקומית בתל אביב להוציא לבעלי נכסים דרישות לתשלום היטל השבחה בהיקפים נרחבים, המגיעים לעשרות ואף מאות אלפי שקלים, זאת בעקבות עליית ערך המקרקעין הטענה הרשמית היא כי התכניות החדשות (תוכניות הרובעים) יצרו השבחה ממשית בשווי הנכסים.
פסק דין לויתן מסוף שנת 2025 (הכרעה דרמטית בעליון)
לו ניתן היה להגדיל, למסגר ולתלות את ההלכה החדשה בכל משרד תיווך דירות למכירות של בעלי דירות היינו עושים זאת ללא היסוס. מדובר באבן דרך דרמטית עבור מי שמוכר את דירתו בתחומי תוכניות המשביחות זכויות, ובראשן תוכנית הרובעים בתל אביב.
שורש המחלוקת, אשר ליווה אלפי תיקים והעסיק אינספור ערכאות שמאיות ושיפוטיות, היה עקרוני אך בעל השלכות כספיות כבדות:
האם בעת קביעת “המצב הקודם” לצורך חישוב היטל השבחה יש להביא בחשבון את תרומתה של תמ”א 38 לשווי המקרקעין או שמא רשאית הרשות לנטרל השפעה זו באופן מלאכותי.
בתום שנים של פסיקות סותרות, הסוגיה הובאה להכרעתו של בית המשפט העליון, אשר שם קץ לאי-הוודאות וקבע הלכה ברורה.
המסר שנקבע חד ובהיר: חיוב בהיטל השבחה מותנה בקיומם של שני תנאים מצטברים. האחד עליית שווי במקרקעין; השני, והמהותי לא פחות קיומו של קשר סיבתי ישיר בין אותה עליית שווי לבין פעולה תכנונית של הרשות, אותה הגדיר בית המשפט כ”מתת רגולטורי”. כלומר רק מקום שבו הוועדה המקומית היא שיצרה את ההשבחה באמצעות פעולה תכנונית קונקרטית, קמה הצדקה לחייב את בעל הזכויות בהשבת מחצית מן ההתעשרות לקופה הציבורית, לטובת הציבור. דהיינו לטובת פיתוח תשתיות ושירותים.
לעומת זאת, התעשרות שמקורה בדינמיקת השוק החופשי, ביקוש, ציפיות, מגמות או פרמטרים כלכליים זו כשלעצמה אינה מקימה חבות בהיטל. בית המשפט הבחין הבחנה חדה בין השבחה הנובעת ממהלך תכנוני יזום של הרשות לבין עליית ערך שמקורה בכוחות השוק. את העמדה הפרשנית שאימץ כינה “גישת ההכללה”, והבהיר כי דווקא הכללת (גישת ההכללה) מלוא מרכיבי השווי האמיתיים במצב הקודם היא שמובילה ל”מס אמת” ולא נטרולם המלאכותי.
ואולי האמירה העקרונית ביותר שנקבעה בפסק הדין היא זו: “שומת מקרקעין היא שומה ולא תיאוריה.” במילים אחרות, שווי נכס במצב הקודם נגזר מן המציאות מעסקאות השוואה שבוצעו בשוק החופשי. ניסיון לנטרל בדיעבד את השפעתה של תמ״א 38 מחייב בנייה של מודל תיאורטי חלופי, חישוב היפותטי ומופשט, שמטבעו פחות מדויק ופחות נאמן לשוק. בית המשפט בחר במציאות על פני התיאוריה ובדיוק בשל כך מדובר בהכרעה משמעותית כל כך עבור בעלי הדירות.
בשפה הפשוטה פס”ד לויתן הינו בשורה משמעותית לבעלי דירות בתחום תוכנית הרובעים בתל אביב ולבעלי נכסים בשכונות ותיקות רבות נוספות ברחבי הארץ: בית המשפט העליון דחה את ערעוריהן של עיריית תל אביב-יפו וקבע כי במסגרת חישוב היטל ההשבחה אין לגרוע ממצב הקודם את רכיב עליית הערך שנבע מיישומה של תמ”א 38. בכך הובהר כי השווי הקודם ישקף גם את תרומת התוכנית לחיזוק ולעיבוי הבנייה, מבלי לנטרלה לצורך קביעת החיוב.
משמעות הקביעה היא כי שווי הבסיס לצורך חישוב ההשבחה יכלול גם את רכיב הערך שנבע מהתמ״א, ולא יתעלם ממנו באופן מלאכותי.
ומכאן אנו רואים לנכון להוסיף ולהדגיש כי קיימת עוד סיבה מהותית לספק את קיומו של חיוב ההשבחה ונחזק את עמדת בית המשפט לגבי כך שיש לגזור את היטל השבחה על פי מסגרת השוק החופשי.
הסיבה המהותית כי בעיננו תכניות הרובעים נגזרו מסעיף 23 לתמ”א 38, תכנית המתחדשת העירונית המאפשרת הקצאת זכויות בנייה הנחשבות פטורות מהיטל השבחה לפי הוראות החוק;
מן הראוי להעמיד את הסוגיה בהקשרה הרחב: הרי ככל שמקורן של הזכויות התכנוניות נעוץ ב־תמ”א 38 זכויות אשר המחוקק ייחס להן פטור מהיטל השבחה מתחדדת השאלה האם ניתן לשנות את צבען הנורמטיבי אך בשל עיגונן המאוחר בתוכנית מקומית.
אין להתעלם מן העובדה כי עידן תמ״א 38 במתכונתה הארצית כמעט והסתיים, וכי תוכניות הרובעים בתל אביב נולדו מכוח סעיף 23 לתמ״א מנגנון שאפשר לרשויות המקומיות לקבוע הסדר תכנוני פרטני הנשען על שלד הזכויות הארצי. במילים אחרות: תוכניות הרובעים אינן יצירה יש מאין, אלא עיבוד לזכויות שמקורן בתוכנית הארצית 38.
הטענה שלפיה עם עיגון הזכויות בתוכנית רובעית הן הפכו ל”זכויות ודאיות” המנותקות ממקורן בעוד שזכויות התמ״א היו כביכול “ערטילאיות” אינה משכנעת במבחן המהות. בפועל, במרבית המקרים היקפן של זכויות התמ״א חרג אף מעבר להסדרים שנקבעו בתוכניות הרובעים. משכך, בבואנו לבחון את תרומתן לשווי, יש להכיר בכך שכל זכות ודאית שנקבעה מכוח התוכנית המקומית באה, הלכה למעשה, על חשבון מארג הזכויות הפוטנציאליות שמקורו בתמ״א. אין כאן תוספת כפולה, אלא הסדרה והמרה של מקור נורמטיבי אחד באחר.
מתוך נקודת מוצא זו מתחדדת סיבה מהותית נוספת להטלת ספק בעצם קיומו של חיוב בהיטל השבחה במקרים אלו: כאשר תוכנית רובעים נגזרת מסעיף 23 לתמ״א 38 תוכנית התחדשות עירונית שהמחוקק בחר לפטור את זכויותיה מהיטל קשה להצדיק חיוב במס בגין אותן זכויות ממש, אך במעטפת תכנונית שונה. שינוי המסגרת אינו אמור לשנות את המהות הכלכלית.
גישה נוספת והיא שאנו מחזקים את עמדת בית המשפט לגבי גזירתו של היטל ההשבחה מכוחות השוק. גישה זו משתלבת עם עמדתו העקרונית של בית המשפט העליון, שלפיה היטל השבחה צריך להיגזר ממסגרת השוק החופשי ומקשר סיבתי מובהק בין פעולה תכנונית לבין עליית ערך.
מקום שבו השוק כבר גילם את פוטנציאל התמ״א, ומקום שבו התוכנית המקומית אינה יוצרת השבחה חדשה אלא מסדירה זכויות קיימות במתווה קונקרטי מתערער הבסיס הרעיוני לחיוב.
מכאן המסקנה: אין לבחון את הזכויות במנותק מהגנזך הנורמטיבי שממנו צמחו. אם מקורן בזכויות שהוגדרו כפטורות, הרי שהמרתן בתוכנית רובעית אינה בהכרח יוצרת “מתת רגולטורי” חדש, אלא מעצבת מחדש זכויות קיימות — עובדה המחזקת את הצורך לגזור את היטל ההשבחה, ככל שקיים, מתוך מציאות השוק ולא מתוך קונסטרוקציה תיאורטית.
שנית, ניתוח שוק הנדל”ן מעלה כי מחירי הדירות באזור הצפון הישן בתל אביב לא חוו עלייה משמעותית מאז אישור התכניות, מה שמציב סימן שאלה משפטי מהותי בנוגע לטענת העירייה בדבר יצירת השבחה.
ומכאן אנו רואים לנכון לציין כי עוד בטרם ניתנה ההכרעה בעניין לויתן בבית המשפט העליון, בדיקה מקצועית מקיפה של כ־80 שומות היטל השבחה שהועברו להכרעת שמאים מכריעים שרטטה תמונה מטרידה במיוחד. מן הנתונים עלה כי דרישות התשלום שהוצגו על־ידי העירייה בתחום רובע 3 בתל אביב עמדו בממוצע על כ־258,000 ₪ לכל דירה — דרישה המשקפת, לכאורה, קפיצה ממוצעת של למעלה מ־400,000 ₪ בשווי כל יחידת דיור.
ברובע 4 התמונה הייתה קיצונית אף יותר: הדרישות הממוצעות הגיעו לכ־305,000 ₪, סכום המגלם השבחה נטענת של למעלה מ־600,000 ₪ לדירה — גידול אשר במקרים רבים לא נתמך בנתוני שוק ממשיים.
אלא שכאשר אותן שומות הועמדו לבחינה שמאית ומשפטית בלתי תלויה, התברר כי הפער בין דרישות הרשות לבין השווי הכלכלי בפועל הוא עמוק ומהותי. מרבית השומות נדחו כליל או צומצמו באופן דרמטי. מתוך כ־80 מקרים שנבחנו, רובם קוצרו בשיעור העולה על 80% בממוצע. ברובע 3 הופחת היטל ההשבחה לכדי כ־18,000 ₪ בלבד בממוצע; וברובע 4, ב־14 הכרעות שונות, ירד ההיטל הממוצע לכ־40,000 ₪ — הפחתה של כ־89.5% ביחס לסכומים שנדרשו מלכתחילה.
מכלול הנתונים מלמד על פער עמוק בין גישת החיוב של הרשות המקומית לבין עמדת השמאים המכריעים והכיוון שהותווה בפסיקה העדכנית של בית המשפט העליון. פער זה מדגיש את החשיבות שבבדיקה מקצועית מוקפדת של כל דרישת תשלום, ואת ההכרח למצות את כלל הכלים השמאיים והמשפטיים העומדים לרשות בעלי נכסים, מקום שבו הוטלו עליהם היטלים החורגים מן הסביר ומן ההצדקה הכלכלית.
פסק דין נועה לב ( מכירת דירת מגורים במתחם שבו אושרה תוכנית פינוי־בינוי)
פסק דין תקדימי שניתן על-ידי שופט בית המשפט המחוזי, גלעד הס, עיצב לראשונה מתווה שיטתי וברור לאופן חישוב היטל השבחה בעת מכירת דירת מגורים במתחם שבו אושרה תוכנית פינוי־בינוי. ההכרעה ניתנה במסגרת ערעור שהגישה הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל אביב-יפו על החלטת ועדת הערר המחוזית, אך חרגה מגבולות המקרה הפרטני והניחה עקרונות כלליים שיחולו על כלל עסקאות המכר במתחמי התחדשות עירונית.
המקרה נסב על מכירת דירה במתחם “דפנה־ארלוזרוב” בתל אביב, לאחר שאושרה בו תוכנית פינוי־בינוי רחבת היקף. אף שמדובר היה באירוע נקודתי, פסק הדין קבע כללים מהותיים בדבר אופן הערכת השווי במצב החדש והישן כללים בעלי השלכה רוחבית על שוק ההתחדשות העירונית כולו.
העיקרון המרכזי: עדיפות ברורה לגישת ההשוואה
הקביעה הדרמטית ביותר היא כי כאשר קיימות עסקאות השוואה במתחם גם אם אינן רבות ואף אם הן מורכבות יש להעדיף באופן מובהק את שיטת ההשוואה הישירה על פני הגישה הכלכלית (הגישה המבוססת על חישובי שווי פרויקטאליים עתידיים וחלוקת חלק יחסי).
הטעם לכך פשוט אך עמוק: הגישה הכלכלית מחייבת שורה ארוכה של הנחות, מועד מימוש התוכנית, שיעור רווח יזמי, שיעור היוון, רמת ודאות וכיוצא באלה. הנחות שמטבען אינן ודאיות ועלולות להרחיק את השומה מן השוק בפועל. לעומת זאת, גישת ההשוואה נשענת על עסקאות אמת שבוצעו בתנאי שוק.
השופט הס הדגיש כי במכר דירת מגורים בתוך פרויקט מאושר, דרך המלך היא לבחון בכמה נמכרו דירות דומות באותו מתחם לרבות העסקה נשוא השומה ולא לבנות מודל כלכלי תיאורטי.
חלופה: שימוש בגישה הכלכלית אך במתכונת מצומצמת
כאשר לא ניתן לאתר עסקאות השוואה ראויות, או כאשר מדובר במימוש בדרך של היתר בנייה כולל לפרויקט, ניתן לעבור לגישה הכלכלית. ואולם כאן קבע בית המשפט חידוש משמעותי:
את מקדם הדחייה אותו גורם שמפחית את שווי הזכויות בשל פרק הזמן עד למימושן בפועל אותו אין להחיל על כלל הזכויות במצב החדש, אלא אך ורק על תוספת הזכויות שמעניקה התוכנית.
לדוגמה: אם בניין בן שלוש קומות מקבל תוספת של שלוש קומות ומרפסות, אין להפחית באמצעות מקדם הדחייה את שווי שלוש הקומות הקיימות. יש להעריך את הזכויות הקיימות במלואן, ולכפול במקדם הדחייה רק את תוספת הזכויות שנוצרה מכוח התוכנית. בכך צמצם בית המשפט את היקף ההשבחה החייבת ומנע הפחתה מלאכותית של ערכים קיימים.
נקודה עקרונית נוספת: אין לכלול שכר דירה עתידי
בית המשפט דחה את עמדת הוועדה המקומית שביקשה לכלול בשווי “המצב החדש” גם את דמי השכירות הצפויים לבעל הדירה עד להריסת הבניין. נקבע כי אין לצרף לשומה את ההכנסות מהשימוש הזמני בנכס בתקופת הביניים. השומה צריכה לשקף את שווי הזכויות התכנוניות ולא את פירות השימוש השוטף עד למימוש.
הערעור בנקודה זו נדחה, והוועדה אף חויבה בהוצאות.
ההשלכה המעשית: פערים דרמטיים בסכומי החיוב
במקרה שנדון, הפערים היו משמעותיים במיוחד. היטל ההשבחה שהעמידה הוועדה המקומית על כ־720 אלף ש”ח, הופחת תחילה לכ־490 אלף ש”ח בידי שמאי מכריע, ובהתאם לעקרונות שנקבעו בפסק הדין צפוי היה לרדת לכ־230 אלף ש”ח בלבד ירידה של מאות אלפי שקלים.
המשמעות לבעל דירה המבקש למכור בפינוי־בינוי
ההלכה קובעת סדר ברור:
- אם קיימות עסקאות השוואה במתחם זו הדרך לחישוב ההשבחה.
- אין להוסיף לשווי המצב החדש הכנסות משכירות עד ההריסה.
- אם נדרשים למודל כלכלי, מקדם הדחייה יחול רק על תוספת הזכויות.
בכך יצר פסק הדין ודאות מתודולוגית והגביל שימוש במודלים תיאורטיים מרחיבי חיוב. עבור מוכרי דירות במתחמי פינוי־בינוי, המשמעות ברורה: היטל ההשבחה צריך להיגזר משווי שוק אמיתי ומרכיב תכנוני מובהק ולא מהערכות עתידיות מרחיקות לכת.
הלכת נועה לב משרטטת את גבולות הדין החל על מימוש זכויות במכר דירה במסגרת התחדשות עירונית, ומחזירה את מרכז הכובד אל עקרונות יסוד של שומת מקרקעין: שוק, מציאות, וסיבתיות תכנונית ברורה.
לסיום נפרט מעט על עלויות התהליך השמאי והמשפטי הכרוך בהגשת השגות והעררות הינו יקר וארוך:
- תשלום עבור חוות דעת שמאית נגדית יכול לנוע בין 20,000 ל-40,000 ש”ח.
- שכר טרחת שמאי מכריע עומד לרוב בין 10,000 ל-15,000 ש”ח.
- עלויות סיוע משפטי לאורך כל ההליך בפני ועדות הערר וערכאות נוספות עשויות להגיע אף ל-40,000 ש”ח.
- סך כל העלויות האלו מאלצות מוכרי דירות בשטחי רובע 3 ורובע 4 לשאת בהוצאות של כ-100,000 ש”ח בממוצע, וזאת רק על מנת להגן על זכויותיהם מפני דרישות התשלום המנופחות של העירייה.
מבקשים להעמיק את המבט? לחצו כאן למאגר המאמרים בר-לב נדל”ן.
צרו עמנו קשר בונה, משתלם ומשנה חיים:
לדירה מכורה ב-60 יום, ברווח מירבי,
בר-לב נדל”ן: 077-449-0338
